מרבית הדגים לוכדים טרף על ידי הרחבה מהירה של חלל הפה אשר מייצרת זרמי שאיבה המפעילים כוח על השואב את הטרף לתוך פה הדג. סיכויי ההצלחה של הטורף עולים ככל שזרם השאיבה אותו הוא מייצר חזק יותר, ולכן הפעולות אותן מבצע הדג כדי לייצר את זרמי השאיבה (הקינמטיקה של לכידת הטרף) הינן בעלות חשיבות אבולוציונית גבוהה.
עבודה זו נבחנה הקינמטיקה של לכידת הטרף בשלושה מיני דגי מים מתוקים: דגי ציקלידים Cichlidae saulosi , דגי תוכי Red Parrot ודגי זהב Carassius auratus. נשאל האם הקינמטיקה של השאיבה שונה בין דגים אלה ומה הן ההשלכות של הקינמטיקה על עוצמת זרמי השאיבה שכל מין הפעיל. כדי לענות על שאלה זו צולמו בהילוך איטי אירועי לכידת טרף. באמצעות עיבוד תמונה נמדדו המסלול של הטורף והטרף וחושבה הקינמטיקה של פתיחת הפה. עבור כל מין דג בוצעו עד 15 חזרות. על סמך מדידות אלה באמצעות מודל SIFF) Suction-induced force-field) חושב כוח השאיבה.
נמצא כי כל מין הציג קינמטיקה וכוחות שאיבה שונים ומכך הוסק כי אסטרטגיית לכידת טרף עברה שינויים במהלך האבולוציה.
