במהלך השואה (1945-1939) בחרו הנאצים יהודים מקהילות יהודיות וממחנות, בכדי לנהל את עניני הקהילות ולפקח עבור הנאצים על התפעול של מחנות הריכוז וההשמדה. בתום השואה, עלתה בישראל השאלה המוסרית והמשפטית כיצד להתייחס לאותם יהודים, כמשתפי פעולה או כקורבנות. במחקר אני מנתחת את משפטיהם של ד"ר ישראל קסטנר (1954) ומשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן (1961) כדוגמאות ליחס ליהודים שפעלו בשירות הנאצים. במחקר בחנתי את ההיבט התיאטרלי של המשפטים, והתייחסתי אליהם כאל מופע שהוצג בפני הציבור הישראלי. בחנתי את הצורך במשפטים אלה כמשפטי ראווה, כאשר עורכי הדין היו למעשה 'במאי המופע'; והתובעים, הנאשמים והעדים כ'שחקנים' המנסים לספר את סיפורם של בעלי התפקידים היהודים שפעלו בשירות הנאצים. לצד הניתוח התיאטרלי, השתמשתי גם בניתוח טקסטואלי והראיתי שהייתה משמעות לדרך בה הציגו עורכי הדין את סיפורם של בעלי התפקידים. כותרות העיתונים לאחר המשפטים הצביעו על כך שנוצר שינוי בשיח וביחס הציבורי כלפי סיפורם של בעלי התפקדים היהודים. בעבודה הצבעתי על כך שהאופן בו הוצגו היהודים שפעלו בשירות הנאצים בכל אחד מהמשפטים עיצב למעשה את הזיכרון ההיסטורי והתפיסה או היחס כלפיהם בקרב היהודים בישראל.
