בתקופת בית שני היו בחברה היהודית בארץ ישראל קבוצות שונות. הבולטות בהן היו הפרושים, הצדוקים וכת קומראן, שנאבקו ביניהן על ההנהגה. הצדוקים וכת קומראן, האשימו את הפרושים בהשתלטות על העם. לעומתם, טענו הפרושים כי הקבוצות הכהניות עושקות אותו, בייחוד את שכבותיו החלשות. מתיחות זו התקיימה באופן ניכר בעבודת בית המקדש, מקום שכינת האל ומרכזו הדתי של העם, והמחלוקות התאולוגיות העקרוניות קיבלו בו ביטוי מעשי.
תוך עיון בספרות חז"ל וספרות קומראן בחנתי את המחלוקות בין הפרושים והצדוקים בנוגע לעבודת המקדש. מתוך כך, הצבעתי על ביטויים לתפיסות עולם שונות מהותית העומדות ביסוד מחלוקות אלו. הפרושים שאפו לשתף את העם בתחום הדתי, בין השאר בעבודת המקדש, בעוד שהצדוקים ואנשי קומראן דרשו הפרדה בין שכבת הכהונה ליתר העם. עבודתי מלמדת שדרישותיהם ההפוכות נבעו משאלה תאולוגית עמוקה יותר, שעיקרה תפיסת הכתות את מהות האלוקות והקדושה, והתייחסות העם אליהם.